Space Network News Jerusalem-based news website highlighting positive and inspiring stories & news

 

מ־7 באוקטובר ועד מורשת ANZAC: ישראל זקוקה לשותפים אסטרטגיים וכל אחד מאיתנו יכול לעזור לבנות אותם

 

מאת חיים מלספין ,  הגליל ישראל

 

חג הסוכות הסתיים, ובמהלכו זכינו לארח כאן בגליל אנשים מהארץ ומהעולם. עכשיו, כשאנחנו מתקרבים לציון שלוש שנים ל־7 באוקטובר וגם ליום השנה של קרב באר שבע ב־31 באוקטובר 1917, אני חושב הרבה על הצורך של ישראל בשותפים אסטרטגיים. לא רק שותפים ברמת הממשלות, השגרירויות ומשרדי החוץ, אלא אנשים שמכירים אותנו, מבינים את המציאות שבה אנחנו חיים ומוכנים לבנות איתנו מערכת יחסים לטווח ארוך.

 

אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה אנחנו מתחילים לראות כאן בגליל שינוי מעודד. במשך תקופה ארוכה הייתה ירידה משמעותית במספר הקבוצות שהגיעו מחו”ל, וזה היה מובן. עכשיו הקבוצות מתחילות לחזור, ובין האורחים שלנו יש לא מעט אוסטרלים. מבחינתנו, זה הרבה יותר מחזרה של התיירות. אנחנו רוצים שאנשים שמגיעים לישראל יפגשו ישראלים, יתנדבו, ילמדו את ההיסטוריה שלנו, יבינו טוב יותר את המציאות הביטחונית ויחזרו למדינות שלהם עם קשר אמיתי לישראל.

 

המטרה היא לא רק להביא מבקרים. אנחנו רוצים להפוך מבקרים לחברים, וחברים לאנשים שיכולים להיות שגרירים ושותפים של ישראל בתוך הקהילות שלהם.

 

7 באוקטובר והגיבורים שלא תמיד זוכרים

 

כשאנחנו מציינים את 7 באוקטובר, אנחנו זוכרים בצדק את הקהילות שנחרבו ואת המשפחות שיקיריהן נרצחו, נפצעו או נחטפו. אבל חשוב לזכור שלא כל מי שנרצח או נחטף באותו יום היה יהודי, וגם לא כל מי שהפך לגיבור היה יהודי.

 

עובדים זרים נרצחו ונחטפו. אזרחים ממדינות שונות נקלעו למתקפה. בדואים ישראלים נרצחו ונחטפו, ובדואים אחרים סיכנו את חייהם כדי להציל אנשים. ערבים ישראלים הצילו יהודים, ואזרחים זרים גילו אומץ יוצא דופן. בתוך הכאוס של אותו בוקר היו אנשים שפשוט ראו אדם אחר בסכנה והחליטו לפעול.

 

אני חושב גם על החברים שלי שנלחמו מאז 7 באוקטובר. חלקם שירתו במשך חודשים ארוכים, אחרים חזרו שוב ושוב למילואים, וחלק מאיתנו עדיין משרתים. גם אני ממשיך לשרת במילואים בצה”ל, כמעט שלוש שנים אחרי אותו בוקר, יחד עם רבים אחרים שממשיכים לעזוב משפחה, עבודה ושגרה כדי להגן על המדינה.

 

השנים האלה חיזקו אצלי תפיסה פשוטה: ישראל חייבת להיות מסוגלת להגן על עצמה, אבל היכולת להגן על עצמנו אינה אומרת שאנחנו צריכים להיות לבד. להפך, מדינה חזקה צריכה לדעת גם לבנות שותפויות חזקות.

 

ישראל היא לא רק הצד שמקבל

 

השיח על היחסים בין ישראל לארצות הברית מתמקד לעיתים קרובות בסיוע האמריקאי לישראל. התמיכה הזאת חשובה מאוד, אבל אם עוצרים שם מקבלים תמונה חלקית של היחסים.

 

ישראל מביאה לשותפות מודיעין, טכנולוגיה, חדשנות וניסיון מבצעי שנצבר באזור שבו רבים מהאיומים שמעסיקים כיום את העולם החופשי אינם תיאורטיים. איראן ושלוחותיה, טרור, טילים, רחפנים, סייבר, לחימה תת־קרקעית ומלחמת תודעה הם דברים שישראל מתמודדת איתם בפועל.

 

מייג’ור גנרל ג’ורג’ קיגן (George J. Keegan Jr.), לשעבר ראש מודיעין חיל האוויר האמריקאי, השתמש פעם בהשוואה חריפה כדי להסביר את הערך הזה. הוא אמר שהמודיעין שארצות הברית קיבלה מישראל היה כזה שלא ניתן היה להשיג אפילו באמצעות “five CIAs” – חמישה ארגוני CIA. זו כמובן לא נוסחה מתמטית אלא דרך להמחיש עד כמה הוא העריך את התרומה המודיעינית של ישראל לארצות הברית.

 

וזו נקודה שאנחנו בישראל צריכים לדעת להסביר טוב יותר. מערכת היחסים עם ארצות הברית איננה צדקה לישראל. היא שותפות שבה שני הצדדים מקבלים וגם נותנים. ארצות הברית מעניקה לישראל יכולות ומשאבים שאין להם תחליף, וישראל מעניקה בחזרה מודיעין, ידע, טכנולוגיה וניסיון מבצעי.

 

חברי קולונל ריצ’רד קמפ, שפיקד בעבר על כוחות בריטיים באפגניסטן ושירת בזירות לחימה שונות, מדבר כבר שנים מתוך הניסיון הצבאי שלו על צה”ל ועל האתגרים של לחימה מול ארגוני טרור. בעדות מפורסמת בפני מועצת זכויות האדם של האו”ם בשנת 2009 הוא טען כי צה”ל עשה יותר כדי להגן על זכויות אזרחים באזור לחימה מכל צבא אחר בתולדות הלחימה. אפשר וצריך לבחון ביקורת על פעולות ישראל, אבל חשוב שבדיון ישתתפו גם אנשים שמבינים מלחמה מתוך ניסיון ממשי ולא רק מתוך סרטונים ברשתות החברתיות.

 

הקשר האוסטרלי נמצא ממש כאן בגליל

 

הגעתן של קבוצות אוסטרליות לגליל בתקופה הזאת מעניינת במיוחד משום שאנחנו מתקרבים ל־31 באוקטובר, יום השנה לקרב באר שבע ב־1917. במסגרת המערכה של הגנרל אדמונד אלנבי, אנשי ה־Australian Light Horse השתתפו בהסתערות המפורסמת שסייעה לפרוץ את קו ההגנה העות’מאני באזור באר שבע. הקרב הפך לחלק חשוב מהמורשת הצבאית האוסטרלית.

 

אבל הסיפור האוסטרלי בארץ ישראל לא נגמר בבאר שבע. בספטמבר 1918 לחמו פרשים אוסטרלים גם בקרב סמח, צמח של ימינו, ליד הכנרת. מבחינתנו החיבור הזה אישי מאוד, משום שהפעילות והנכסים שלנו בבית זרע נמצאים ממש בתוך האזור ההיסטורי הזה, בסמוך למקום שבו התרחש הקרב.

 

לכן כשאנחנו מארחים היום אוסטרלים בגליל, אני אוהב להסביר להם שהם לא מגיעים למקום שאין להם שום קשר אליו. לפני יותר ממאה שנה, בני עמם היו חלק מאירועים שהתרחשו ממש כאן.

 

חברי, ההיסטוריון האוסטרלי קלווין קרומבי, הקדיש שנים לחקר הקשר שבין אוסטרליה, מורשת ANZAC וארץ ישראל. עבורי, ההיסטוריה הזאת מעניינת לא רק בגלל מה שקרה בעבר, אלא בגלל השאלה שהיא מציבה בפנינו היום: אם לפני יותר ממאה שנה אנשים ממדינות רחוקות מצאו את עצמם חלק מהסיפור של הארץ הזאת, מי יהיו האנשים שיבנו איתנו את השותפויות של הדור הבא?

 

זו הסיבה שאנחנו לא רוצים להפעיל עוד “טיול לישראל”

 

זה החזון שעומד מאחורי אקדמיית השגרירים שלנו בגליל. אנחנו לא רוצים שאנשים יגיעו לישראל, יבקרו באתרים, יצלמו תמונות ויחזרו הביתה בלי שהביקור שינה משהו בדרך שבה הם מבינים את המדינה.

 

אנחנו רוצים שהם יישארו איתנו, יתפללו, ילמדו וישרתו – Stay, Pray, Learn, Serve. אנחנו רוצים שהם יתנדבו, יפגשו ישראלים, ישבו עם משפחות, יכירו חיילים ומילואימניקים, ילמדו את ההיסטוריה וישאלו גם את השאלות הקשות על 7 באוקטובר, עזה, לבנון, איראן, יהודה ושומרון והמלחמה שאנחנו עדיין חיים בתוכה.

 

אני גם לא חושב שהמטרה היא לשלוח אנשים הביתה כשהם פשוט יודעים לחזור על כל מה שישראל אומרת. זה לא שגריר טוב. אנחנו רוצים אנשים שיודעים לבדוק עובדות, להבין הקשר, להתמודד עם טענות מורכבות ולהבחין בין עובדה, פרשנות ותעמולה.

 

זה חשוב במיוחד היום, כשחלק גדול מהמלחמה על דעת הקהל מתנהל בטלפון. TikTok, Instagram, סרטים תיעודיים ומשפיענים יכולים לקחת אירוע מורכב ולהפוך אותו בתוך שניות לסיפור חד־ממדי. במקום לענות בסיסמאות, אנחנו רוצים ללמד אנשים לשאול שאלות פשוטות: מה המקור? מה אומת? מה שנוי במחלוקת? מה קרה לפני הסרטון ומה קרה אחריו? האם חסר כאן הקשר?

 

חבר אמיתי של ישראל לא חייב להסכים עם כל החלטה שמתקבלת כאן. אבל הוא צריך להכיר אותנו מספיק טוב כדי לא לבנות את כל התפיסה שלו על ישראל מהקליפ האחרון שהאלגוריתם החליט להראות לו.

 

לפעמים מישהו אחר צריך לפתוח את הדלת

 

האירוע האחרון בטיסת FZ1073 הפך עבורי לדוגמה מעניינת למה ששותפות יכולה להיות. במהלך האירוע במטוס שהיה בדרכו לישראל, קברניט הודי שנפצע הצליח לפתוח את דלת תא הטייס. הפעולה שלו אפשרה לאחרים להתערב, ובהם הנוסע הישראלי יניב חיון, שרברב שסייע להתמודד עם הסכנה.

 

מה שמעניין אותי בסיפור הזה הוא לא רק מי קיבל את הכותרת כגיבור. אדם אחד עשה משהו שאפשר לאדם אחר לפעול. אנשים מלאומים שונים ומרקעים שונים היו צריכים זה את זה ברגע אחד של משבר.

 

גם ביחסים בין מדינות זה נכון. לפעמים ישראל פותחת דלת עבור שותפותיה באמצעות מודיעין, טכנולוגיה או ניסיון מבצעי. לפעמים ארצות הברית, אוסטרליה או מדינה אחרת פותחת עבור ישראל דלת ביטחונית, מדינית, כלכלית או ציבורית. שותפות אסטרטגית טובה אינה בנויה רק על השאלה “מה אתם יכולים לעשות בשבילנו?”, אלא על השאלה “מה אנחנו יכולים לעשות יחד?”

 

גם לישראלים יש אחריות

 

אנחנו בישראל שואלים הרבה פעמים למה העולם לא מבין אותנו. זו שאלה לגיטימית, אבל היא צריכה להיות מלווה בשאלה נוספת: מה אנחנו עושים כדי לעזור לאנשים בעולם להכיר אותנו?

 

אי אפשר להשאיר את העבודה הזאת רק למשרד החוץ, לשגרירים או לדובר צה”ל. כל אחד מאיתנו יכול לבנות קשר. אפשר להזמין אדם מחו”ל הביתה, להביא קבוצה להתנדבות, להכיר להם חייל, חקלאי, עולה חדש או משפחה ישראלית, לספר להם מה עבר עלינו מאז 7 באוקטובר וגם לתת להם לשאול שאלות שלא תמיד נוח לנו לשמוע.

 

אני חושב על זה לפעמים כעל הסכמי אברהם מהשטח. הסכמי אברהם הראו מה יכול לקרות כאשר ממשלות מחליטות לפתוח דלת. אבל לא צריך לחכות להסכם מדיני נוסף כדי להתחיל לבנות קשרים בין ישראלים לבין אמריקאים, אוסטרלים, ניו זילנדים, אירופים, אפריקאים ואסייתים, וגם עם אנשים מהעולם הערבי. ממשלות יכולות לחתום על הסכמים, אבל בסופו של דבר אנשים צריכים להפוך אותם למערכות יחסים.

 

לכן החזרה של הקבוצות לגליל אחרי השנים הקשות האלה משמעותית עבורי כל כך. כשאני רואה אוסטרלים מגיעים לכאן לקראת יום השנה של באר שבע, אני לא רוצה שהם רק ישמעו על הגיבורים של 1917 ו־1918. אני רוצה שהם יבינו שההיסטוריה עדיין נכתבת.

 

גם 7 באוקטובר הזכיר לנו את זה. יהודים הפכו לגיבורים, אבל גם ערבים, בדואים, עובדים זרים ואנשים ממדינות אחרות. חיילים הפכו לגיבורים ואזרחים הפכו לגיבורים. חלק מהחברים שלי נלחמו אז, חלקם חזרו שוב ושוב למילואים, וחלק מאיתנו עדיין ממשיכים לשרת.

 

הלקח מבחינתי פשוט: ישראל צריכה להיות חזקה מספיק כדי להגן על עצמה, אבל חכמה מספיק כדי לבנות חברים לפני שהיא זקוקה להם. אנחנו לא צריכים לחכות שהממשלה תעשה את כל העבודה הזאת עבורנו.

 

אנחנו יכולים להביא אנשים לכאן, לפתוח בפניהם את הבית ואת הסיפור שלנו, להתנדב יחד, ללמוד זה מזה ולהפוך ביקור למערכת יחסים ארוכת טווח.

 

מורשת ANZAC מזכירה לנו שאנשים שהגיעו ממדינות רחוקות הפכו לחלק מההיסטוריה של הארץ הזאת. 7 באוקטובר הזכיר לנו שגבורה עדיין חוצה גבולות. עכשיו האחריות שלנו היא לבנות את השותפויות שיידרשו לפרק הבא.

 

ספר הגיבורים עדיין נכתב. ואולי חלק מהגיבורים של הפרק הבא הם האנשים שאנחנו מקבלים היום בברכה כאן בגליל.

 

חיים מלספין, הגליל, ישראל